המאמר המצורף בקישור מציע מסגרת מושגית קונספטואלית לתכנון מערכות מידע עבור ניהול מצבי חירום. הרעיון המסדר בבסיס חשיבה זו הוא כי ככל שהארגון פחות מובנה אזי מערכת המידע התומכת בפעילות זו נדרשת לסייע בהתארגנות עצמית. במטרה לתמוך ביכולת זו, מערכת המידע צריכה לאפשר ולשפר את שיתוף הידע בין בעלי העניין השונים. בנוסף, המערכת צריכה לספק את תכונת העמידות והחסינות התכנונית הנדרשת בעת חירום.

החוקרים מזהים שני מנגנוני ויסות של מערכות בעת משבר. המנגנון הראשון הינו ויסות פונקציונלי – מערכת הנמצאת במשבר ממשיכה לתפקד ולבצע מטלותיה בתוך כללי התכן שלה, המחזירים אותה למצב תקין. המנגנון השני הינו ויסות מבני – כדי להתמודד עם ההפרעה החיצונית המערכת משנה את המבנה שלה באופן מכוון או לא מכוון, ע"י אחד או יותר מהשחקנים הפעילים בה.

מספר דוגמאות ניתנות במאמר למנגנון המבני. בראשונה, כאשר מנהל חדר בקרה בשדה תעופה נתקל בעומס חריג באחד מאזורי הפיקוח שלו, הוא משנה את התפקידים והאחריות של הבקרים ואזורי הפעולה שלהם כדי להתמודד עם המצב (התארגנות עצמית פנימית). במצב זה התפקוד הפונקציונלי של המערכת נשמר וכדי לתמוך בקבלת החלטות ובהתארגנות, תמונת המצב צריכה להיות ברורה ומבוססת מידע. קריסת המידע ושיבוש תמונת המצב יביאו לתהליכי החלטה לא מבוססים ולאבדן פונקציונלי חלקי או מלא של התפקוד.

הדוגמא השנייה הניתנת ע"י החוקרים היא של אירוע הוריקן קתרינה אשר נחשב עד היום לאירוע מכונן בהתמודדות עם מצבי חירום בארה"ב. באירוע זה, מעט אחרי תחילת הסופה, קרסה תשתית התקשורת באזור וגרמה לבידוד הקורבנות ושתקה את יכולת הרשויות לתאם סיוע אליהם. במצב זה נרתמו שחקנים לא רשמיים (למשל חברות וקבוצות פרטיות) ובאופן ספונטני החלו לשקם תשתיות תקשורת, על בסיס WIFI ו- WiMAX, במטרה לקשר בין מרכזי המשבר המקומיים לעולם החיצון. פעולתם בוצעה על אף ניסיונות הגורמים הממשלתיים להגביל את מעשיהם. הגרף המצורף מתאר סכימתית את פעילות הגורמים השונים.  בקו השחור המלא מתואר תפקוד של המערכת הממשלתית ואילו הקו המקווקו מתאר את תפקוד הגורמים הא-פורמליים.



שתי הדוגמאות ממחישות את חשיבות רכיב ההתארגנות העצמית כמרכיב דרוש לטובת שימור/החזרת תפקוד המערכת הסוציו-טכנית. בהתאם החוקרים מציינים את סוגי הויסות השונים – 1. ויסות פונקציונלי; 2. ויסות מבני; 3. ויסות מבני עם רכיב התארגנות עצמית העולה למטה (emergent); אשר אליהם נדרש להתייחס תכן המערכת.
הם מציעים שימוש בהגדרות סוגי הנדסת תכן שונים בהתאם:

1. הנדסה קלאסית המכילה גורמי ויסות פונקציונליים פשוטים
2. הנדסת עמידות (resilient) – הלוקחת בחשבון מקרי קצה וצורך בהתארגנות פונקציונלית תומכת בתהליך סיבתי מסודר.
3. הנדסת חסינות (robust) – העוסקת גם בתהליכים לא דטרמיניסטיים ולא צפויים מראש אשר עשויים לכלול רכיב התארגנות עצמית, ופריצה של תהליכי התקשורת הסדורים לטובת שידור רוחבי של אינפורמציה בסקלות תפקודיות שונות.

שימוש במסגרת מושגית זו מאפשר התייחסות ביקורתית לאשר קרה לאחר ה7.10. בהתאם לגרף לעיל, אכן תפקוד הגורמים הממשלתיים ירד כאשר אלו הפרטיים עלה תוך שימוש בהתארגנות עצמית. אני מציעה לבחון שתי פזות שונות בתהליכים אשר קרו. בפזה הראשונה, אשר נמשכה כיממה, תמונת המצב הרשמית השתבשה ובהתארגנות עצמית נוצרו תמונות מצב מקומיות (למשל תיאום כוחות ע"י אזרחים בעלי ווטסאפ בשטח) וכמובן מענים מקומיים (כגון חילוץ ע"י יאיר גולן, נעם תיבון ואזרחים אחרים). במקביל, רבש"צים מקומיים אשר הצליחו להבין את תמונת המצב השכילו להתארגן בכוחותיהם ולבצע "ויסות" פונקציונלי ומבני פנימי לטובת עמידות ה"מערכת" אשר באחריותם. במהלך הפזה השנייה התרחש מפגן התארגנות עצמית חסר תקדים, אשר מצד אחד, גורמים אזרחיים בעלי רשתות קשר קיימות (מבוססות ברובן על רשתות חברתיות ועל התארגנות המחאה) החלו לפעול בצורה אינטנסיבית בכל הגזרות הממשלתיות הקלאסיות – הזנה, חילוץ, שינוע, תמיכה נפשית, זיהוי שו"ן, הצעת פתרונות טכנולוגיים מהירים ועוד. הגורמים הממשלתיים השונים המשיכו להראות תקופה ארוכה חוסר תפקוד ברמות משתנות וחלקם אף עברו להסתמך על הגורמים האזרחיים (למשל גיוס מחשבים לילדי מפונים). גם היום, חצי שנה אחר האירוע, חלק מהסיוע ניתן ע"י גורמים לא-פורמליים אשר התנדבו למערכה. כמובן מדובר באירוע חסר תקדים אשר כמותו לא נחזה בתרחיש האיום, אבל נשאלת השאלה איך לאחר תקופת המשבר הראשונה המשיכו המערכות הממשלתיות לתפקד באופן חסר על אף העובדה שאירועי חירום נמצאים בבסיס התכנון של מדינתנו הקטנה, ואיך ניתן לתכנן יותר עמידות וחסינות בעתיד. כאזרחית וכמהנדסת מערכות אני מודאגת מכך שמשרדי ממשלה שונים נותנים לעצמם ציון תפקודי מוצלח למרות אירועי המציאות ובהתאם יתכן כי הפקת הלקחים תתמקד בעלית שולי הבטחון ופחות בשילוב יכולת למענה אג'ילי.